למה הם מתנהגים ככה?

כהורים אנחנו מתמודדים עם לא מעט אתגרים מול הילדים שלנו, כמו לדוגמה שהם בורחים בדיוק שאנחנו מבקשים להיכנס לאמבטיה, מסרבים לחזור הביתה מגן השעשועים ועושים סצנה, קופצים על הספה למרות שביקשנו שיפסיקו ועוד ועוד....

ההתנהגויות האלו שלהם בדרך כלל גורמות לנו לתסכול גדול, לפעמים לתחושה של חוסר אונים ואלו יכולות להביא אותנו לכעס או אפילו כעס גדול מאוד.

ואז זה מתחיל - אנחנו צועקים עליהם "אמרתי לך אלף פעמים לא לקפוץ על הספה” ואנחנו מאיימים “אם לא תרדי עכשיו מהספה לא תוכלי לצפות בטלוויזיה היום” ולפעמים מוצאים את עצמנו ממש מתחננים "נו בבקשה תבואי כבר”.

אם לומר את האמת… ברוב המקרים כל אלו בכלל לא עוזרים לנו! לא רק שהילדים לא משתפים אתנו פעולה ואפילו מסלימים את האירוע, אלא שהם גם בוחרים להתנהג ככה שוב ושוב ושוב.

אירועים כאלו גורמים לנו להרגיש שהילדים שלנו עושים דברים בכוונה בכדי להרגיז אותנו, עושים לנו "דווקא".

אלא שילדים פועלים תמיד באופן שמשרת את המטרות שלהם, כלומר הם יפעלו לטובתם ולא נגד מישהו אחר, לא נגדנו. ילדים הם עם אגואיסטי! זה חלק מההתפתחות התקינה שלהם.

מאחורי ה"דווקא" שלכם יש צורך פסיכולוגי.

הם בעצם רוצים להעביר לנו מסר שמשהו מפריע להם, על צורך שיש להם או אפילו יותר מזה, משהו כואב להם והכוונה לכאב רגשי.

הם לא תמיד יודעים לתווך את הרגשות שלהם או בכלל להבין מה הם מרגישים ולמה הם עושים מה שהם עושים והתפקיד שלנו כהורים הוא לנסות להבין את הסיבה ולתת להם מענה וזה לא תמיד קל לנו ואנחנו לא תמיד בסבלנות וביכולת להבין אותם כי גם אנחנו בני אדם וגם לנו יש צרכים ואנחנו רוצים שיראו אותנו.

ובכל זאת מה כן אנחנו יכולים לעשות?

• אם אנחנו מבינים שמשהו מפריע, קשה להם, מתסכל אותם, נוכל להחליף את הכעס שלנו באמפתיה (וזה לא פשוט – נשימה עמוקה מאוד יכולה לעזור), ולתת לגיטימציה לאותו רגש שכרגע הם חווים. זה לא אומר שאנחנו מסכימים עם הפעולות שהם עושים, זה רק אומר שאנחנו נותנים להם מקום ויחס לצורך שלהם.

• ניתן להם 2-3 אופציות מה כן אפשרי עכשיו בהתאם לצורך והרצון שלהם וגם פה נהיה עם הרבה מאוד אמפתיה כי יש מצב ששום אופציה לא מתאימה להם. במקרה כזה אפשר לשאול מה הם מציעים במסגרת מה שכן אפשרי מבחינתכם.

• בזמן אחר, רגוע של שניכם, ביחד, לנסות להבין איך אפשר בפעם הבאה להתמודד עם סיטואציה דומה.

אז במקום ריב, עצבים וכעס גדול של כולם על כולם הרווחנו פה-

• תקשורת מקרבת.

• אנחנו מדגימים להם שיח שמתנהל בכבוד ובשיווין.

• הילדים מרגישים שאנחנו נותנים יחס לצורך שלהם, שאנחנו רואים אותם.

• הילדים מרגישים טוב עם עצמם שאנחנו מתייעצים איתם, זה מחמיא להם.

אולי הם יעשו עוד הרבה יותר "דווקא" בשבוע שבועיים הראשונים אבל זה בסדר, הם בודקים את יכולת ההתמדה שלנו...

הכי חשוב לא להישבר, כי ברגע שירגישו שזה אמיתי ולא תגובה חד פעמית הם יפסיקו לבדוק ולנסות.

חשוב להבין שילדים מרגישים את הדופק שלנו- אם הם רואים שיש הזדמנות לקבל תשומת לב עכשיו מאמא או אבא על ידי זה שנעשה להם "דווקא" הם ייקחו את זה בשתי ידיים ויעופו עם זה כמה שאפשר.

המטרה שלנו- היא להראות להם שזה לא מפעיל אותנו כמו שהם היו רוצים.

מה שכן חשוב הוא לענות להם על צורך בתשומת הלב בדרך כזו שהם לא יצטרכו לדרוש אותה אלא תגיע מאתנו. למשל:

• חוזרים מהגן- נניח את הטלפון בצד ל15 דק' אפילו (כמובן שאם אפשר יותר אז יותר) ולהיות נוכחים איתם ב100% אפילו אם זה רק לשבת ולהסתכל עליהם. אגב- תגלו שזה ממש כיף רק להסתכל עליהם ולראות איך הם משחקים ולגלות עליהם דברים שלא ידענו.

• לפני השינה- לחבק, לנשק, להגיד להם שאנחנו אוהבים אותם, לשאול אותם מה הם צריכים מכם לפני שאתם יוצאים מהחדר.

• בארוחת ערב- לשתף אותם איך עבר עליכם היום ולבקש מהם לספר לכם איך עבר להם היום.

הילדים שלנו מחפשים את הקשר אתנו, זה מספק את הצרכים הפסיכולוגיים שלהם:

- להרגיש קיימים, שמקשיבים להם (אוזניים), שרואים אותם (עיניים) ושהם מורגשים (לב). -להרגיש בעלי ערך ושווי ערך, בעלי משמעות ותורמים. - ילדים צריכים להרגיש רצויים.

איך בעצם אנחנו יוצרים את הקשר הזה?

- מגע, חיבוק, נשיקה, מבט.

- הקשבה, עידוד, שיתוף והתייעצות.

- עידוד לעצמאות.

- דוגמא אישית שלנו שתהווה מודל לחיקוי.

- אמפתיה ותיווך - לתת שם ולגיטימציה לרגשות, להכיל אכזבות, תסכולים וכדומה

זכרו כי ההתנהגות שלהם אינה אישית כלפיכם אלא למענם.